|
|
|
|
ב- 1996, בעת צילומי הסרט "הזאבים של שדות המוקשים", התעורר הצורך להחתים זאבים על מנת להשלים צילומי תקריב שלא ניתן היה להשיגם בטבע.
באישור מיוחד של "רשות הטבע והגנים", המסייעת ל"אפיקים הפקות" בתיעוד טבע הארץ, קיבל משה זוג גורי זאבים בני שבוע לאימוץ לדורות על מנת ש"יככבו" בסרט.
ביום ההוא – 11.3.96 "נשאב" משה אל עולמם של הזאבים והוא מבלה חלק ניכר מזמנו בחברתם ובתיעודם בצילומיו.
לאחרונה, בעקבות פניות רבות, החל משה להופיע עם סיפור חייו עם הזאבים בפני קהלים שונים, כשהוא משלב בסיפוריו קטעים מצולמים מחייו המשותפים בחברת החיות המיוחדות האלה, וגם מקרין סרט טבע בהשתתפותם.
|
|
|
|
|
|
|
לחיות עם זאבים מאת: משה אלפרט
|
|
|
|
|
במאורה האפלה שררה חמימות נעימה, בניגוד לבוקר הבהיר והקריר של חודש מרץ 2001. משהתרגלו עיני אל האור המוגבל שחדר מבעד לפתח המאורה, הבחנתי באלה. היא רבצה בחלק המרוחק יותר מחלון הצילום, מתבוננת בי בחשדנות... צמוד לפטמה שלה רבץ גור שחור עם כתמים לבנים בצוואר ורגליו הקדמיות לבנות. היה זה הגור האחרון בקבוצה של 9 גורים שהיו במאורה בשבוע האחרון... בזה אחר זה הם מתו מסיבה לא ברורה, למרות הטיפול המסור של אלה ושל עירית אחותה.
בחנתי בקפדנות את הגור מנסה להאריך את סיכוייו לאור מותם של ה- 8 בשלושת הימים האחרונים.
עיניי פגשו את מבטה של אלה. העיניים החומות צהובות זהרו בחשיכת המאורה כשני פנסים ממוקדים. הבעת פניה, כך נדמה לי, הייתה של חשש מהול בציפייה לעזרה. היא בחנה את מבטי, מנסה לאמוד את כוונותיי.
בעודי מתבונן בה, חלפו לנגד עיניי השנים, החודשים והשבועות האחרונים...
אלה היא זאבה וגם עירית אחותה.
הן נולדו לתמר ואמנון, זוג זאבים אותם גידלתי בביתי מאז היותם בני שבוע.
בשנת 1996 צילמתי את הסרט "הזאבים של שדות המוקשים", על הקונפליקט בין הבוקרים והזאבים ברמת-הגולן.
הזאבים הם חיות חכמות וביישניות. הם מזהים את האדם כאיום המסוכן ביותר, לכן נזהרים מלהתקרב.
בצילומי הסרט קשה היה לי מאוד להגיע לקרבה מספקת מהזאבים בטבע.
כברמ- 400-300 מטר, למרות כל מאמצי ההסוואה שלי הם הרגישו בי והסתתרו.
באישור מיוחד של "רשות הטבע והגנים", שראו בצילום הסרט חשיבות רבה לשמירת הטבע, קיבלתי שני גורי זאבים שנולדו בשבי לזאבים שנלקחו לצורכי מחקר מרמת הגולן.
בני שבוע היו הגורים כאשר הגעתי אל גן החיות של חיפה בחברתו של עמיצור בולדו – איש הרשות הוותיק, שעסק באותם ימים, בשיתוף עם הבוקר עומר וינר ממרום גולן, בחקר הזאבים בגולן. עמיצור בחן בקפדנות את 6 הגורים ובחר בזכר ונקבה שנראו במצב הבריא ביותר... כאשר אספתי אותם, בקופסת קרטון מרופדת, הם שקלו קרוב ל- 300 גרם, עיניהם עצומות והם חסרי אונים.
מעתה הם היו באחריותי, והרגשתי שזאת אחריות כבדה.
חשיבות רבה יש לגיל בו נלקחים הגורים לאימוץ מהאם הביולוגית. חשוב שכאשר יפקחו את עיניהם לראשונה, בגיל 15 עד 20 יום, הם יזהו את מי שמניק אותם ויתבייתו עליו... משום שהיו אח ואחות, נתתי להם את השמות אמנון ותמר... ביום ההוא – 11.3.96 – הם הצטרפו אל משפחתי האנושית.
בשלושת החודשים הקרובים הם "חגגו" בדירתנו הצנועה. למרות הנזקים, קיבלתי זאת באהבה. נילי, אשתי היקרה, הייתה סבלנית קצת פחות אל השניים, שהפכו את הדירה לשדה משחקים ופיזרו את צרכיהם בכל פינה אפשרית...
כל הזמן הייתי דרוך, עם כלי שטיפה, מוכן לנקות אחריהם. בלילות הייתי קם אליהם, מניק מבקבוק ומשחק. נילי טענה שמסירות כזאת לא גיליתי אל הילדים שלנו , והיא צדקה.
הייתי ,למעשה, בתפקיד האם הזאבה...היה עלי לתת להם את כל מה שהיו מקבלים מאימם הביולוגית...מזון ותשומת לב.
לפני כל ארוחה,הייתי מנגב קלות את פי הטבעת שלהם, תחליף ללשון האם, מגרה אותם לעשות את צרכיהם. רק בסיום "הטקס" הזה הצמדתי אותם לפטמת הבקבוק.
היו אלה ימים סוערים...ולא רק בדירתנו.
בגבול לבנון החל מבצע "ענבי זעם", ובהיותי צלם חדשות של רשת CBS הוזעקתי לכסות את האירועים בצפון.
הייתי בבעיה אמיתית...לא יכול הייתי לקחת את הגורים אל "שדה הקרב" בצפון.
אורלי, הבת, שהייתה בחופשת הפסח ,לקחה על עצמה את תפקיד האם האומנת...והיא עשתה זאת בהצלחה רבה.
בשעות הערב גם נילי וליאור, בן הזקונים, תרמו את חלקם במה שהתברר,לאחר שבועיים של היעדרי, כתקופת גיבוש של המשפחה המורחבת...
בגיל שלושה חודשים הם הועברו למכלאה רחבת ידיים, שנבנתה עבורם במיוחד. הייתה זאת למעשה סביבה טבעית המאפיינת פני שטח ברמת הגולן - סלעי בזלת, עץ תאנה וכן מאורה בין הסלעים, שנבנתה כחדר צילום ליום בו תמליט תמר.
במכלאה הזאת צילמתי במשך השנים הבאות קטעים רבים לסרט "הזאבים של שדות המוקשים", וכן קטעים לסרטים הבאים שצילמתי "יללת הזאבים", אותו הפיקה "אפיקים הפקות" עבור "נשיונל גיאוגרפיק" וכן "קיר המוות" שהופק ב- 2006 עבור אותה חברה.
לא רק במכלאה צילמתי. אמנון ותמר היו יוצאים איתי אל המרחבים הפתוחים ושדות המרעה של נחל יבניאל, עמק הירדן והגולן. במקומות האלה הייתי משחרר אותם להיות "זאבים בטבע" והם עשו את התפקיד מצוין.
החיים בזוגיות עזרו להם לשמר את תכונותיהם "הזאביות" המולדות. קולות הטבע והריחות במרחבים הפתוחים גרמו להם לתגובות דומות לזאבים בטבע.
כאשר היו רעבים, הם חפשו מזון וניסו לטרוף חוגלות ושפני סלע. הם רדפו אחרי בקר במרעה וטבלו בירדן, משתעשעים במים הקרירים של יום קיץ חם בעמק הירדן.
את כל זאת הם עשו תוך שהם שומרים על קשר עין איתי ואינם נרתעים מהמצלמה הגדולה שנשאתי עימי.
כאשר הייתי מוכן לחזור למכלאה, בתום המשימה, הייתי קורא להם להתכנס אלי.לא תמיד קולי היגיע אליהם. גיליתי כי את עצמת הקול הגבוהה ביותר אשיג ע"י יללות כדרך הזאבים... הייתי מפנה את ראשי לשמיים ופותח ביללות. היו אלה יללות בעלות עצמה חזקה שלא היו מבישות זאבים אמיתיים...אמנון ותמר נענו , והתכנסו אלי...
בתקופה הזאת השקעתי שעות רבות במחיצת הזאבים, הן במכלאה והן בטבע.
מעבר למשימת הצילום, הרגשתי כי יותר ויותר אני נשאב לעולמם.
המציאות האנושית אליה נחשפתי בעבודתי כצלם חדשות, מציאות של רוע, שנאה ואלימות, גרמו לי לאכזבה גדולה מהעולם האנושי...
היה זה "מחיה נפש" לחזור מעוד סיקור של אלימות אל עולמם השפוי של הזאבים.
יותר ויותר גיליתי כי עולם הטבע בכלל וזה של הזאבים בפרט, הם אלה שירגיעו את נפשי הסוערת...נשאבתי ברצון אל עולמם השפוי.
אמנון ותמר ראו בי את הזאב האלפה , והרגשתי עם זה מצוין....בכל מפגש הם היו "מתנפלים" עלי מלקקים את פי, לגרות אותי להקיא להם את מזונם. אחר כך ,משנרגעו, היו מריחים אותי ביסודיות , מקבלים באמצאות חוש הריח את כל המידע על השעות שעברו עלי מאז ביקורי הקודם...
בכל החודשים האלה המשכתי לצלם את הזאבים בגולן ביחד עם עומר ועמיצור, שניהלו מעקב אחר מספר פרטים שהצליחו למשדר.
בלוע הגעשי הכבוי של הר אביטל, בשולי מטע תפוחים במורד סבוך, היה ביתם של משיח ובלנקה. הוא היה הזאב הראשון שנלכד ומושדר לאחר תקופה ארוכה של ניסיונות כושלים ומכאן גם שמו. בלנקה, זוגתו, קיבלה את שמה משום היותה בעלת מופע בהיר, נוטה ללבן.
מרץ 1997 הייתה השנה השלישית בה עקבתי עם המצלמה ממרחק של מאות מטרים אחר גידול הגורים במאורה של בלנקה ומשיח. בחודש יוני של אותה שנה, באחד הימים, בבואי בחברתו של עומר לצלם את התפתחות הגורים, הם לא היו בקרבת המאורה. גם שאר חברי הלהקה לא הופיעו ביום הזה ולא ביומיים הבאים.
במקביל, נודע לעומר ולי, כי בוקר באחד השטחים הסמוכים לאביטל מצא בשטח המרעה שלו 6 גורי זאבים מתחבאים בחלל סלע גדול. אנשי רשות הטבע, שנקראו למקום, אספו את הגורים אל שמורת החולה. בחברתו של עומר באתי לראות ולצלם את הגורים כחלק מסיפור הסרט.
בחדר סגור, בפינה חשוכה, רבצו מפוחדים הגורים. ממבט ראשון זיהינו אותם כגורים של בלנקה ומשיח. לחיזוק טענתנו הקרנו לאנשי הרשות את החומר המצולם של הגורים וגם הם הסכימו שאלה הם.
הבוקר מצא אותם ממש במסעם הראשון אל מחוץ לגבולות הלוע, כאשר הצטרפו אל הבוגרים במסע הצייד הלילי.
היות וידענו היכן נמל הבית שלהם, פנינו אל אנשי "הרשות" בבקשה להשיב את הגורים אל ביתם בטבע. בסירובם טענו כי קיים חשש כבד, לדברי אנשי האקדמיה, כי לאחר שבאו במגע עם בני אדם, הם יידחו ע"י הוריהם ואף עשויים להיטרף על-ידם.
יומיים חלפו וקיבלתי פנייה מתמר רון, מטעם "הרשות", לאמץ שני גורים מתוך הקבוצה שלא נמצא להם בית מאמץ.
בניתי חצר מגודרת בתוך המכלאה של אמנון ותמר בכוונה ליצור הפרדה בין הבוגרים בני השנה לגורים הזרים שעלולים להיטרף.
בבוקר המחר הופתעתי כאשר הגורים לא היו בגדירה שלהם. הייתה זאת הפתעה קצרת זמן, שכן מיד הבחנתי בגורים, זכר ונקבה, משחקים במכלאה רחבת הידיים עם אמנון ותמר. במשך הלילה חפרו אמנון ותמר תחת גדר הגורים והתאחדו איתם בשמחה רבה...
היה לי ברור שניתן היה להשיב אותם לטבע, אל הוריהם ללא חשש שיפגעו בהם.
הגור הזכר דמה לאביו משיח והגורה דמתה לאימה בלנקה. נתתי להם את שמות הלוחמים התנכיים ברק ויעל. הם גדלו כזאבי טבע לכל דבר והעיקר – נרתעים מקרבתו של אדם – מקרבתי. בניגוד לאינטימיות ביחסים שלי עם אמנון ותמר, הן במכלאה והן בטבע, שמרו יעל וברק על מרחק בטוח ממני – תכונה שינקו מחלב אימם...
בטבע מגיעים הזאבים לבגרות מינית בגיל שנה ו- 10 חודשים. הוריהם של אמנון ותמר הגיעו לבגרותם המינית בגיל 10 חודשים. זה קרה בשבי בגן החיות בחיפה. אמנון ותמר היו השגר השני שלהם בגן החיות. היות והמטרה המרכזית הייתה לצלם המלטת זאבים, קיוויתי כי גם אמנון ותמר יגיעו לבגרותם המינית במכלאה בגיל 10 חודשים. לא רציתי להתעכב עם סיום צילומי הסרט עוד שנה נוספת... זה לא קרה.
תקופת הייחום חלפה וברור היה לי כי ללא תמונות גורים מקרוב, לא אוכל להשלים את הסרט ויהיה עלי להמתין שנה נוספת.
חודשים מספר לאחר מכן הצטרפו ברק ויעל למכלאה וכעת הייתה בה להקת זאבים קטנה, כשאמנון הוא האלפה ותמר היא הבתה(אני שמרתי עדיין על מעמדי כ"אלפה על"). תמר הייתה מטפלת במסירות רבה בגורים בני ה- 4 חודשים ואמנון היה משחק איתם במרדפים ותפיסות.
בגיל שבעה חודשים היו ברק ויעל במידות ובמשקל של אמנון ותמר הבוגרים מהם בשנה.
בראשית ינואר 1998, התייחמה תמר לראשונה... האווירה במכלאה השתנתה... באותו יום של ראשית הייחום באתי כהרגלי לבלות זמן עם אמנון ותמר. רגיל הייתי לראותם מסתערים עלי בשמחה כאשר נכנסתי אל החצר... לא ביום הזה. תמר רבצה מרוחקת, אמנון וברק עומדים לידה מתוחים מאוד. כאשר התקרבתי נסוג ברק בחוסר רצון. אמנון קיבל את פני בגרגור מאיים וחשיפת שיניים מפחידה. דיברתי אליו ברכות, עדיין לא מבין את פשר התנהגותו. כאשר הבחין אמנון שחשיפת השיניים והגרגור אינם מובנים לי, וכי לא קלטתי את הרמז, הוא הסתער עלי, אוחז את זרועי במלתעותיו... לא הייתה לו כוונה להזיק לי, שכן לחץ המלתעות על זרועי היה מתון... בתנוחה הזאת הוא "גרר" אותי הרחק מתמר, שם הרפה מאחיזתו וחזר לעמוד ליד תמר הרובצת. כאן נפל לי האסימון. תמר מתייחמת ואמנון רואה בי יריב שראוי להרחיקו. זרועי דיממה, אך הנזק היה שטחי בלבד.
בבוקר למחרת, בבואי אל המכלאה, מצאתי את אמנון רובץ בקרבת הכניסה, בעוד תמר רבצה במרחק ולידה ברק.
כרעתי ליד אמנון, מלטף אותו, כהרגלי. הוא היה שקט ועצור... הוא היה מובס.
במשך הלילה, בהעדרי, התנהל מאבק בין אמנון לבן ברק...
ארבעת החודשים שגדל בטבע עם להקת הזאבים בלוע אביטל עשו את ברק, למרות גילו הצעיר, אגרסיבי יותר ולכן הייתה ידו על העליונה במאבק על חסדיה של תמר.
לכאורה היה זה מצב בריא יותר שברק, הנושא דם אחר, יהיה זה שיזדווג עם תמר. אך מצד שני, כמעט שנתיים אני חי עם אמנון ותמר למטרה הזאת: לצלם את התא המשפחתי מקרוב כאחד מחברי הלהקה. ברק החשדן לא ייתן לי לממש את תוכניתי. ישבתי ליד אמנון המושפל, שותף לרגשותיו ותוהה מה לעשות. תמר התקרבה אלינו כשמאחוריה צועד ברק. היא ליקקה את אמנון ואותי, מחפשת תשומת לב או אולי מנחמת. התבוננתי בעיניה והגעתי להחלטה...
לאחר שבועיים, משתמה עונת הייחום, במהלכה הזדווג ברק עם תמר, בעוד אני נותן תשומת לב מיוחדת לאמנון, פיניתי את ברק ויעל מהמכלאה אל גן חיות שנמצא ע"י הרשות, והשארתי את אמנון להיות אבי השושלת החדשה.
השקט וההרמוניה חזרו אל המכלאה.
בטיולים, לאורך הירדן ונחל יבניאל, חגגו אמנון ותמר במרחבים הפתוחים. הם היו שוב זוג לכל דבר, צמודים אלי – "הצלע השלישית" בלהקה.
אני חייב לציין, כי אמנון ותמר היו קשורים מאוד גם לכל בני משפחתי. 3 החודשים שגדלו בביתנו, השותפות של כל בני המשפחה בהנקה ובגידול, הפכו אותם לבני בית גם אם עברו לחיות במכלאה.
לעתים קרובות הייתי מביא אותם לביקור בבית בו גדלו. הם היו פוגשים בשמחה את נילי אורלי וליאור.
במשימות צילום מורכבות יותר היו נילי והילדים מצטרפים אלי על תקן "עוזרי צלם".
גם אל הילדים הגדולים ניר וגלית שכבר פרשו "מהקן" הם נקשרו, מה שהקל על ניר, שנהייה וטרינר, את הטיפול בהם , בשעת הצורך.
כאשר קרבו ימיה של תמר וכרסה כבר ירדה, השקיע אמנון זמן רב יחסית בשיפור המאורה.
היות ורציתי לצלם את החפירות, הייתי שופך אדמה בפתח המאורה הבנויה, נותן לאמנון ותמר לחפור. אמנון היה חופר ותמר הייתה נכנסת ומשפרת את המרבץ שבפנים. אמנון לעולם לא נכנס למאורה, כאילו מבין שזהו "היכל הקודשים" הפרטי של תמר ולו אין מה לעשות שם. הפליא אותי עד כמה הם התכוננו ליום הלידה, בעיקר אמנון שלא היה שותף להריון של תמר. אינסטינקטים מולדים הנחו אותו לסייע לה לחפור את פתח המאורה וללקק אותה באהבה בשעות הרבות שרבצה בצל התאנה.
ביום ה- 64 להריונה של תמר, בהגיעי אל המכלאה, מצאתי את אמנון רובץ בפתח המאורה. הבנתי שתמר בהמלטה וקיוויתי שיהיה לי מה לצלם.
ציוד הצילום כבר היה ממוקם בימים האחרונים בתוך המאורה ואני מיהרתי להיכנס לחדר הצילום. הדלקתי את תאורת הצילום... תמר רבצה במאורה, ההמלטה עדיין לא החלה. נשמתי לרווחה.
שעות היא רבצה באי נוחות, משנה תנוחה מדי כמה דקות ואינה מוצאת לה מרבץ נוח.
בחדר הצילום החשוך המתנתי ביחד איתה.אמנון רבץ בחוץ והיה מציץ מפעם לפעם מפתח המאורה.
מבעד לחלון הצילום הייתי מושיט את ידי, מלטף אותה ברכות, מקווה שנוכחותי מקלה עליה.
ב- 5 אחה"צ הגיח הגור הראשון.
הרגשתי התרגשות עצומה. שנתיים אני מגדל אותם בדיוק לרגע הזה. הייתה זאת הצלחה מקצועית וחוויה רגשית עזה.
את כל ההתרחשות הזאת ראיתי דרך עינית המצלמה שעבדה ללא הפסק.
תמר הייתה מרוכזת כולה ביצור המוזר שהגיח זה עתה מרחמה.
היא הייתה מבולבלת ואובדת עצות.
היא אחזה את הגור בפיה, לאחר מכן ניסתה לקבור אותו באדמה, עד שנדמה היה לי כי היא הולכת להרוג אותו...
... דקות ארוכות היא "התעללה" בפרי בטנה ללא יכולת לקבל החלטה מה עליה לעשות... את "ד"ר ספוק" היא לא קראה וגם בקורסים של הכנה ללידה היא לא ביקרה. האינסטינקט המולד אמור היה להדריך אותה... היא התבוננה בי, כאילו מבקשת את עזרתי... לא התערבתי. תוך שאני ממשיך ומצלם דיברתי אליה... את דבריי לא הבינה, אך נימת קולי ונוכחותי הרגיעו אותה... לבסוף היא החלה מלקקת את הגור, חותכת בשיניה את חבל הטבור ומנחה אותו אל הפטמות להנקה ראשונה.
הליקוקים של תמר סחטו ציוצים ראשונים מגרונו של הגור.
ראיתי את מד הקול במצלמה נע עד לקצה העליון...
מבחוץ נשמע קולו של אמנון שהגיב לציוץ הגור... גם לו הייתה זאת התנסות לא מובנת.
כאשר הגיח הגור השני לאחר שעה, כבר הייתה תמר אמא מיומנת לכל דבר ומיד חתכה ואכלה את חבל הטבור והשלייה, ייבשה אותו בלשונה והנחתה אותו אל הפטמות.
לאחר 4 שעות הסתיים תהליך הלידה ותמר רבצה באפיסת כוחות, ישנה, ואל פטמותיה צמודים 7 גורים.
בימים הבאים עשתה תמר את רוב זמנה עם הגורים במאורה, מגיחה מפעם לפעם לשאוף אוויר צח, לאכול ו"לתדלק" , וכן לפגוש את בן זוגה אמנון, שחיכה לה בכיליון עיניים.
אמנון היה מתנפל עליה בליקוקים ונהמות והשמחה האדירה הייתה גלויה לעין... ולמצלמה.
ביום ה- 18 פקחו הגורים את עיניהם. הם ראו לראשונה את אימם, האחד את השני ואותי. בימים הבאים יכולתי להבחין במאפיינים חיצוניים ובקווי אופי שהבדילו את האחים זה מזה.
בחיצוניות ראו בבירור את ההשפעה הגנטית של הסבתא בלנקה, הזאבה הבהירה מלוע אביטל, אמו של ברק, אביהם הביולוגי של הגורים. זכר ונקבה נראו בדיוק כמוה. שני אחרים, זכרים, דמו לאביהם ולסבם משיח, וזכר נוסף ושתי נקבות דמו לתמר.
כשהיו בני 4 שבועות, ויכולתי להבדיל היטב בין פרט לפרט, נתתי להם שמות של צמחים בגולן. אירוס, נרקיס, רקפת, מרווה, כלנית, עירית ועריוני.
ככל שגדלו הם נהיו אקטיביים יותר האחד עם השני וגם עם הפטמות של תמר. תמר הייתה מגיעה למאורה מספר פעמים ביום להניק, וממהרת לעזוב אל השקט שבחוץ.
המשחקים וההיאבקויות של הגורים במאורה נמשכו ככל שעמד להם כוחם, עד שהתעייפו ונרדמו.
היאבקויות אלה, מעבר למה שנראה משחק, היו עבורם ביה"ס של החיים.
בימים האלה נקבע מעמדו של כל פרט ופרט בלהקה וכן, ואולי החשוב יותר, נעשתה הכרות אינטימית בין האחים, מה שגיבש את מערכת היחסים שלהם, החשובה כל כך לתפקודם כלהקה.
בגיל 4 שבועות הם יצאו בעקבות תמר מהמאורה. מסונוורים מאור היום הם הצטופפו בפתח מתבוננים בעולם החדש הנגלה לעיניהם. אמנון, כהרגלו, המתין לתמר תחת עץ התאנה, מדלג סביבה בשמחה ומתחכך בגופה. תמר נסה מפניו אל סבך החלמיות שמילא את החצר וכך, במשך דקות ארוכות, הם ניהלו מרדפים, כשתפקיד הרודף מתחלף מפעם לפעם... כאשר היו תופסים האחד את השני, היו מתגלגלים על הקרקע בניסיון לתפוס זה את זו בגרון. הייתה זאת, מעבר להפגנת החיבה, הדגמה לגורים את מהות מה שהם... חיות טורפות ממשפחת טורפי העל בישראל.
אמנון תפקד כאב לכל דבר ועזר לתמר בגידול הגורים והכשרתם לבגרות. הם קיבלו את אמנון מהמפגש הראשון, הם התמסרו כאשר ליקק את אחוריהם לזרז הפרשות בימים הראשונים מחוץ למאורה, ולאחר מכן נתנו לו "להתעלל" בהם בשעה שהדגים להם תפיסות וחניקות.
כאשר נגמלו מפטמות אימם, היה זה אמנון שהיה מקבל ממני את האוכל, מעכל אותו למחצה ומקיא אותו לגורים.
על מנת שתהליך זה יתקיים בתוך המכלאה, הקפדתי להאכיל את אמנון ותמר בנפרד מהגורים.
המזון הוא אחת הבעיות איתן אני מתמודד עד היום. אני משתדל להאכילם בבשר עוף ובקר, אותו אני מקבל כשאריות ממשחטות בסביבה. לעיתים אני מקבל בשר פג תוקף ו"גלט כושר" מבתי ממכר שונים. בנסיעותיי התכופות אני נוהג לאסוף פגרים דרוסים של צבאים, ארנבות ושפני סלע, שבהם אני רואה את מרכיב המזון מהטבע. כהשלמה לכל אלה אני מוסיף להם מזון כלבים יבש, שבו יש את כל מרכיבי הויטמינים הדרושים לבריאותם.
הגורים כבר מימיהם הראשונים, כאשר פקחו עיניהם בנוכחותי, גילו כלפי חשדנות שלא חלפה עם השנים. התכונות המולדות אותם קיבלו עם כל יניקה, העלו אצלם את החשד מבני האדם ואני בתוכם.
הם היו צמודים להוריהם, עוקבים ומחקים את מעשיהם, אך משהתקרבו אלי אמנון ותמר, ושיחקו איתי, בחרו הגורים לצפות מהצד. מגע פיזי לא היה בינינו אך נוכחותי עם המצלמה לא הפריעה להם וכך יכולתי לצלם את מהלך התבגרותם עד הגיעם לגיל 10 חודשים.
כאשר יום אחד, בינואר 2000, אמנון תקף אותי "בעדינות" ומנע ממני את הכניסה למכלאה, הבנתי שתמר מיוחמת.
ימי הייחום של תמר "עוררו" גם את הזכרים המתבגרים אירוס, נרקיס ועריוני, ואמנון – תוך חשיפת שיניים, גרגורים מאיימים ולעיתים גם הפעלת "כוח פיזי מתון", הרחיק את הזכרים "החרמנים" מאימם תמר והבהיר להם מיהו הזכר השליט האלפה...
את ימי הריונה האחרונים עשתה תמר בשעות רבות של רביצה, כשאמנון לא מש מקרבתה. שאר חברי הלהקה, שבעת צאצאיה בני השנה, העסיקו עצמם בחפירת מאורות, כאילו הרגישו את ההמלטה הקרובה והבינו מהו תפקידם בלהקה.
כולנו היינו כבר בעלי ניסיון... תמר כאם הבינה את תחושותיה הגופניות, אמנון תפקד כראש הלהקה במשרה מלאה, ואני – כמי שעוקב עם המצלמה – הבנתי טוב יותר את התנהגותם ואת שפת הגוף שלהם.
בשביעי במרץ 2000, כשראיתי את אמנון רובץ בפתח המאורה, הבנתי כי תמר נמצאת בראשית ההמלטה השנייה. למרות שחברי הלהקה חפרו שתי מאורות חליפיות, היא העדיפה את המאורה רחבת הידיים שנבנתה גם כחדר צלום.
בימים שקדמו ליום הזה, שיפרתי את התאורה ומיקמתי את המצלמה... הכול היה מוכן לרגע הגדול.
תמר רבצה במאורה האפלולית, שקטה וממתינה.
תפסתי את מקומי בחדר הצילום, משעין ראשי על אדן החלון המפריד, ומתבונן בה מקרוב... מפעם לפעם, כשהייתה התכווצות אוחזת בגופה עם תחילתו של ציר, הייתי מלטף אותה קלות, מקווה שבדרך זאת אקל על כאביה.
גם הפעם, הגיח הגור הראשון שעות רבות לאחר שתמר תפסה את מקומה במאורה... היא תפקדה בניסיון ובמיומנות, מנקה את הגור, בולעת את השלייה ומנחה אותו אל הפטמות.
בזמן שבין ההמלטות היא ליקקה את הגורים והייתה מנסה לנוח עד שבא ציר נוסף והפריע את שלוותה.
אמנון התעורר לשמע הציוצים הבוקעים מהמאורה וגם שאר הפרטים בלהקה התקבצו אל הפתח, מנסים להבין את המתרחש.
לאחר זמן קצר החל אמנון מיילל וכל חברי הלהקה הצטרפו אליו... קולות היללה הפרו את שלוות הלילה... הבשורה כי גורים נולדו לתמר נפוצה עם יללות הזאבים בכל רחבי העמק...
הגור השביעי והאחרון נולד מת.
בתחילה לא שמתי לב משום שתמר רבצה אותה שעה וגבה אלי, מסתירה ממני את המתרחש. משהסתובבה לשנות תנוחה, ראיתי כי הוא ללא רוח חיים. תמר לא ויתרה. היא המשיכה ללקק אותו במשך זמן רב, מנסה להפיח בו רוח חיים. כל תשומת ליבה הייתה נתונה לגור המת, מתעלמת מיתר ששת הגורים הממוקמים ליד פטמותיה. לאחר ניסיונות החייאה ארוכים, משחדרה לתודעתה העובדה כי הגור מת,.. היא החזירה אותו לקרבה... ממחזרת אותו למען אספקת החלב לששת הגורים האחרים.
אמנון היה עתה ראש להקה של 15 זאבים.
זמן רב שהיתי במחיצתם.
בחודשים הראשונים, כאשר היו ששת הגורים הקטנים צמודים עדיין לפטמות תמר, הייתי יוצא עם אמנון, תמר והגורים אל מרחבי הטבע לאורך הירדן דרומית לכנרת.
במשך שעות צילמתי את התא המשפחתי ללא חשש שמי מהגורים יברח, למרות שגם הם, כמו אחיהם הבוגרים, היו חשדניים כלפי. הקשר הקיומי לתמר, האם המניקה, הצמיד אותם לרגליה לכל אשר תלך.
במכלאה הייתה התמונה קצת שונה. נרקיס ואירוס ראו בי איום לגורים הקטנים והיו תוקפים אותי כאשר הייתי בקרבת הגורים. הם תמיד היו מנסים זאת בהתגנבות מאחור. אני השתדלתי לשמור איתם קשר עין, מסביר להם במבט נחוש כי אני חזק יותר וכדאי שלא ינסו לתקוף...
משבגרו הגורים, נרגעו הרוחות במכלאה. בשעות הערב, כאשר הייתי מבלה איתם את זמן הארוחה, הייתי מתחיל ליילל כדרך הזאבים... תמר ואמנון היו מתקרבים אלי ומצטרפים ליללה ואחריהם גם הזאבים האחרים.
15 זאבים ומתחזה אחד היו מרעידים את האוויר במקהלת יללות שנשמעה למרחוק.
גם בלילות, לפני שהלכתי לישון, הייתי יוצא מדירתי, 200 מטר מהמכלאה, מרים את ראשי לשמים ומילל , רוצה לומר לילה טוב. לאחר זמן קצר הייתי שומע את אמנון, זיהיתי כבר את קולו, עונה לי וכל שאר חברי הלהקה הצטרפו אליו.
חברים בקיבוץ היו מתלוננים בפני כי היללות האלה בלילה מעבירים בהם צמרמורת...
למי שמכיר את הזאבים מסיפורי ה"אחים גרים", "כיפה אדומה" ו"פטר והזאב", הצמרמורת הזאת היא תופעה טבעית ביותר. ניסיתי בקצרה להרגיעם ולספר להם מה אני יודע על זאבים לאחר 5 שנים במחיצתם...
בינואר 2001, כשהחלה תמר את עונת הייחום השלישית שלה, עשיתי את הצעד המתחייב מכורח המציאות, למרות שלא הייתי שלם איתו.
בודדתי את תמר מאמנון.
במכלאה היה צפוף ולגדל 15 זאבים זה עסק יקר ביותר. את עריוני, מרווה, כלנית ומאוחר יותר גם את אירוס העברתי לגני חיות אחרים. אך גם כך לא יכול הייתי, כלכלית, להרשות המלטה נוספת. גם לעקר את תמר לא רציתי. ההתערבות הכירורגית נראתה לי לא נכונה.
ההפרדה הייתה קשה לאמנון ללא נשוא. הוא ניסה בכל כוחו לפרוץ את חדר הצילום בו הייתה תמר... לא היה לי מקום מרוחק יותר לבודדה.
תמר לא סבלה במיוחד. היה לה קשר עין עם כל חברי הלהקה והיא נהנתה מהשקט והמנוחה.
אמנון, מבעד לגדר, ניסה ככל יכולתו לחדור את הסורגים ולהתאחד עם תמר... ליבי נחמץ למראה, אך לא יכול הייתי לשנות את החלטתי.
בימים הבאים התרחש הבלתי צפוי בין שאר חברי הלהקה.
התיאוריה מספרת כי בלהקת זאבים רק נקבה אחת תמליט. תהא זאת הנקבה הביתה, השלטת. כל שאר חברי הלהקה יהיו שותפים לגידול הגורים.
מהתצפיות שלי (המעטות) בטבע, בגולן, ראיתי כי הגורים עוזבים את הוריהם ואת התא המשפחתי בהיותם בני 8 חודשים. אלה שנשארים יהיו השותפים בגידול השגר החדש. הצעירים שפרשו מהמשפחה ישוטטו לבד או בקבוצות קטנות עד שיתאחדו עם בודדים נוספים ויקימו להקת רווקים ורווקות, שתתפקד עד הגיעם לבגרות מינית. אז, לאחר מבחני הכוח של הזכרים, יימצא בן זוג את זוגתו , וביחד יפרשו לחפש להם טריטוריה ולהקים בה את התא המשפחתי.
במכלאה התנהלו הדברים בדרך שונה.
בהיעדרם של תמר, ואמנון – שהיה "מושבת", התייחמו שתי נקבות צעירות בנות 10 חודשים והזדווגו עם אחיהם למחצה נרקיס ואיריס.
לאחר שבועיים, בתום עונת הייחום, לקחתי את תמר ואמנון בנפרד אל הירדן.
שם, בטבע, בנוף של העמק, צילמתי את המפגש "הרומנטי" ביניהם לאחר שבועיים של נתק.
בסרט "יללת הזאבים" הופיע הקטע הזה תחת הכותרת "כשזאב פוגש זאבה".
לא שמחתי לראות ששתי הנקבות שהזדווגו גם התעברו...
נתתי להן את השמות עירית ואלה.
החלטתי לא להתערב ולתת להיריון להתנהל כדרך הטבע.
ביום ה- 64 המליטה עירית.
לא צילמתי את ההמלטה משום החשש שנוכחותי תפריע.
עירית המליטה במאורת ההמלטה של תמר, שהייתה המקום הנוח לגדל את הגורים בשבועות הראשונים.
משנולדו הגורים, נכנסתי עם ציוד הצילום.
עירית, בחשדנותה, הייתה מוכנה להסתלק מהמאורה במהירות האפשרית, אך חמשת הגורים "אלצו" אותה "לסבול" את נוכחותי.
היא התמקמה בנקודה המרוחקת מחלון הצילום, שומרת על כוננות מתמדת בשעה שהגורים היו צמודים לפטמותיה.
תמר, הסבתא, לא הייתה מאושרת.
בחוסר שקט הייתה נכנסת מפעם לפעם ומתבוננת בנעשה אם מתוך קנאה ואם מתוך רצון להדריך את בתה.
לאחר יומיים חיכתה לי הפתעה במאורה...
אלה רבצה שם עם 4 גורים משלה וחמשת הגורים של עירית.
התופעה המפתיעה הייתה שעירית השאירה את הטיפול ב- 5 הגורים שלה לאלה "האם הטרייה", שקיבלה על עצמה את "העונש" להניק עוד חמישה גורים.
בין גוריה של אלה בלט גור יוצא דופן שבלט בכתמים לבנים בצוואר ובשתי רגליו הקדמיות הלבנות.
ניסיתי להבין את התופעה,.. האם דם כלב זורם בעורקי אמנון ותמר, או אולי זהו פגם גנטי כתוצאה מהזדווגויות בתוך המשפחה.
ביום העשירי החלו הגורים למות.
לאחר מות הגור הראשון, חיטאתי את המאורה כנגד פרעושים וקרציות... לא זאת הייתה הסיבה... הגורים המשיכו למות.
האם היה זה פגם גנטי, או אולי החלב של אלה לא הספיק?
ביום הרביעי, בבואי למאורה, רבצה אלה עם הגור האחרון שנותר, בעל הצוואר והרגליים הקדמיות הלבנות.
את הגורים שמתו בשלושת הימים האחרונים מצאתי במכלאה, לשם הוציאה אותם אלה לאחר שמתו.
ממקום רבצה, באפלולית המאורה, היא התבוננה בי במבט שנראה לי אובד עצות...
כשהושטתי את ידי, זינקה אלה ונסה מהמאורה. אספתי את הגור ואימצתי אותו בעדינות.
קיבלתי את ההחלטה להתערב.
משהו בגור חסר האונים הביא אותי להחלטה לעזור לו להילחם על חייו..
נילי אורלי וליאור קיבלו בהפתעה ובהבנה את הופעת הגור החדש...
בשנים שחלפו מאז אמנון ותמר שהו בדירתנו, החתמתי בעזרת בני משפחתי חתולת בר וזוג חתולי ביצה.
היה זה צורך מתבקש בהפקת סרטי טבע חדשים.
לאחר זמן קצר, כשהתרגל גור הזאבים לחלב המלאכותי, הפך לתאוותן חסר תקנה. היה מחסל כמויות גדולות של חלב ועלה במהירות במשקל.
הילדים העניקו לו את השם זאביק.
בניגוד לאמנון ותמר, שגדלו ביחד, שואבים תכונות "זאביות" זה מזו, גדל זאביק לבד, נתון להשפעה הסביבתית של המשפחה האנושית.
הוא היה צמוד אלי ברוב שעות היום, מצטרף אלי למשימות הצילום שלי ברחבי הארץ...
לא היה זאב שהכיר את הארץ טוב ממנו.
כשהיה זאביק בן חודשיים, הבאתי לביתי שני גורי תנים בני שבוע, שקיבלו את השם תני ותניה, גם זאת מתוך צורך צילומי של סרט חדש.
היו אלה ימים מטורפים בהם נסחפו כל דיירי הבית אל עולמם של החיות החמודות האלה, מתקשים לשמור על צלם אנוש...
...בעשר השנים האחרונות, מאז הבאתי את אמנון ותמר, גדלו בביתי 5 זאבים, זוג חתולי ביצה, זוג תנים, חתולת בר וחזיר בר.
היות וכל החיות האלה היו צמודים אלי בינקותם , הם חוו ביחד איתי את האירועים החדשותיים שאותם צילמתי כצלם .C.B.S
אירועים שזימנו להם רגעים של שעשוע, של תמיהה, של אימה וזעזוע
מהעולם האנושי.
איפה תמצאו גורי תנים בפיגועי טרור...
...איפה תמצאו גור זאבים שפוגש ראש ממשלה...
...אפה תמצאו חתולת ביצות שמקבלת את ברכת האפיפיור....
צילומי הטבע והטיפול בחיות הבר הם בשבילי מפלט של שפיות מהעולם האנושי, אליו אני שייך, והמתגלה אלי יום יום,דרך סיקור החדשות, במלוא כיעורו ואכזריותו...
|
|
|
|
|
|
|
סרטי טבע
